<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין האבלות</h1>
<h2>דף קלו.</h2>
והני שבעה יומי דאבילות אמרי רבוואתא ז"ל דיום ראשון דאורייתא ושאר יומי דרבנן, וכן כתוב בהלכות רבינו ז"ל דהכין אסכימו רבנן דאבילות יום ראשון דהוא יום מיתה וקבורה דאורייתא הוא, דכתיב ואכלתי חטאת היום וכתיב ואחריתה כיום מר, וכן כתוב בהלכות גדולות ובפסוקות, למדו הגאונים אבילות יום ראשון מאנינות, דאמרינן בפרק טבול יום (זבחים צ"ט ב') לענין אנינות מת לו מת בארבעה עשר יום מיתה דאורייתא תופס לילו דרבנן, מת לו מת בשלשה עשר וקברו בארבעה עשר יום קבורה דרבנן לא תפיס לילו מדרבנן, והתם (שם ק' ב') נמי מקשינן עד מתי מתאוננין עליו והולכין כל אותו היום רבי אומר כל זמן שלא נקבר הא נקבר אישתרי ליה מי איכא דלית ליה ואחריתה כיום מר.
וחכמי הצרפתים ז"ל השיבו אם כן היאך אמרו הלכה כדברי המיקל באבל והלא בשל תורה הלך אחר המחמיר, וכל שכן ביחיד מיקל ורבים מחמירין שהיה להם לעשות כדברי הרבים. ועוד השיבו מדאמרינן לגבי ספקות (שבת קל"ו א') רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי, ואיתמר עלה לענין אבילות בריה דרב יוסף איתליד ליה ינוקא שכיב בגו תלתין יתיב קא מתאבל עליה א"ל אבוה צורניתא קא בעית למיכל אמר ליה קים לי בגויה שכלו לו חדשיו, אלמא אפילו נולד לספק חדשים שלמים אינו מתאבל ואע"פ שרוב הנשים מעברות ויולדות ומיעוט מפילות, וכי היכן מצינו שלא נחוש לרוב להחמיר בשל תורה ונלך אחר המיעוט להקל, ובולד זה מצינו שאמרו מת בתוך שלשים יום אם אשת כהן היא אינה חולצת וסמכינן עלה למימר ולד מעליא הוא, ואע"פ כן לענין אבילות הלכו בו להקל ואין נוהגין בו אפילו יום ראשון, למדנו שתולין להקל בדבר שאין לו עיקר בתורה. ולענין מת ביום שלשים נמי איתמר בפרק יש בכור לנחלה (בכורות מ"ט א') אמר רב אסי הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דמי דהוא יום תשעה ועשרים, ואינו נוהג עליו אבילות דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, ואע"ג דספקא הוי דתנן ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן אפילו הכי לענין אבילות לקולא. ועוד שהרי כל הדברים הנוהגין באבל מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבאנו לדברי יחזקאל בן בוזי ולמדנו חוץ מקריעה שמסכוה לדברי תורה, ולפיכך אמרו (כ"ו ב') אבילות לחוד וקריעה לחוד, אבילות הלכה כדברי המיקל, בקריעה כדברי הרבים. וכל זה סעד וסמך שאבילות מדברי סופרים הוא. וכן הא דאמרינן בראש פרק מי שהפך (מ"ק י"א א') רב אשי אמר לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא ימי אבלו דמדרבנן הוא ושרי אלא אפילו בחולו של מועד דאיסור מלאכה מדאורייתא הוא במקום פסידא שרו רבנן, ההוא נמי כפשטה הכי משמע דכולהו שבעה דאבלות דרבנן הוו, וכשם שאיסור מלאכה דרבנן כך כל שמנו חכמים באבל דרבנן, לא מצינו חומר בזה מזה. ואם תאמר דלשאר הימים נצרכה, אינו במשמע, דהוה ליה למיתני מועד ואבל ויהא יום ראשון בכלל.
ואני תמה היאך למדו הגאונים אבלות מדין אנינות, והלא זמנו של זה לא זמנו של זה, מתו מוטל לפניו אונן דבר תורה וזה עיקר אנינות, ובאותו זמן אינו מתאבל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, נקבר מתאבל עליו, והיאך תלו הגאונים ז"ל עצמן בזה שכתוב ואחריתה כיום מר לענין אבלות, הרי שמת ביום ראשון ונקבר ביום שני הרי כאן אנינות דבר תורה ואחריתה כיום מר, ואין כאן אבילות כלל אלא מדבריהם. והיאך נלמוד זה מזה, אלא שמע מינה שאין מרירות של ואחריתה כיום מר אלא בלב. ועוד קשה לי אי אבילות דבר תורה היאך אמרו באבל שיצא לדרך נועל נכנס לעיר חולץ, מי איכא בדאורייתא קולא כי האי גוונא.
ומיהו בודאי מצינו סעד לדברי הגאונים ז"ל מזו שאמרו (מ"ק י"ד ב') אבל אינו נוהג אבלותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ואי אבילות דהשתא הוא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים, אלמא שייכא עשה באבילות. אלא שרבותינו הצרפתים ז"ל מפרשי דהאי עשה לאו דוקא אלא עשה דדבריהם נמי עשה קרו ליה, לומר שאע"פ שחכמים עושין חיזוק לדבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם במקום עשה, בכאן לא החמירו עליו, דאתי דרבים ודחי דיחיד. ושנינו לענין שופר של ר"ה (ר"ה ל"ב ב') אין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום ל"ת, ואיתמר עלה מאי טעמא שבתון עשה הוא והוה ליה יו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, ודבר שהוא משום שבות מאי עשה ומאי לא תעשה איכא, אלא עשו מלאכות של דבריהם כשל תורה שלא לדחות, אף כאן אלמלא שזה מצוה של רבים וזה מצוה של יחיד היו מעמידין דבריהם במקום עשה, והיו מנהיגין אבילות ברגל במלאכה ובנעילת הסנדל ובשאלת שלום וכל שהוא משום שב ואל תעשה. תדע שהרי לענין אנינות לא אתי עשה דושמחת בחגך ודחי אנינות, שהרי לדברי האומר אנינות לילה דאורייתא אונן אינו טובל ואוכל פסחו לערב, והתם (זבחים צ"ט ב') אמר אביי כאן כשמת לו מת קודם חצות כאן שמת לו מת לאחר חצות, מת לו מת קודם חצות לא איחזי לפסחא חיילא עליה אנינות, אחרי חצות איחזי לפסח ולא חיילא עליה אנינות, אלמא כל דקדים דחי, והכא אמרינן דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד אפילו דמעיקרא, אלא שמע מינה קולא היא בשל דבריהם לומר שלא העמידו דבריהם בעשה דיחיד במקום דרבים.
